• litalbdesign

למה לי בלוג עכשיו?

יש איזו מחשבה כזו שמרחפת סביבי מעת לעת שלא כדאי לעשות מה שכבר עשו לפניי, אני צריכה להביא את הדבר הבא, לחדש, אחרת מה הטעם? אחרים כבר הצליחו בזה וקצרו את הפירות ולא נשאר שם עוד בשבילי.


אז בלוג? זה כל כך פסה, ומי כבר נכנס לקרוא? למי יש זמן לקרוא פוסטים בבלוג? ואם כבר מישהו נכנס וקרא, אחוזים מאוד נמוכים שיזכור את הבלוג ויחזור לקרוא את הפוסטים הבאים מרוב שטף האינפורמציה שרצה ברשת ובחיים עצמם.


ואז עלתה השאלה בקבוצת נשים יקרות שאני חברה בה "על מה עליי לוותר על מנת להעשיר את חיי?"

והתשובה היא מורכבת ורבודה, שכבות שבא לי לקלף, כמו הרגע הזה שעכשיו קורה, שיא החורף אבל בפנים מתחילה להרגיש את סופו וכבר רוצה להשיל מעליי את השכבות ולפרוס כנפיים של פרפר שיתחממו בשמש לפני שאצא למעוף הראשון שלי.


אז אני רוצה להשיל מעליי את הספק, הספק שלא אהיה מספיק טובה, אני רוצה להשיל מעליי את ההשתקה העצמית שמגנה עליי מפני פגיעה "אל תגידי כלום, אל תיכנסי לזה, את לא מספיק מבינה בזה, יקום מישהו ויתקומם נגדך"


ומה כבר יקרה אם לא אשתוק? אני שואלת ורועדת, ספק מקור ספק מפחד.

עוד חשש עולה "מה אם מה שיש לי להגיד הוא לא רלוונטי? מה אם מה שאומר הוא לא מה שיש לי להגיד? מה אם מה שאומר לא יהיה אותנטי"


העיקר לנוע, עברתי דרך ארוכה כדי להגיע לכאן, זהו ערב יום הולדתי ה37, אני עומדת בפני תקופה חדשה בחיי, תקופה של אור, של שפע ושל נתינה. בתקופה החולפת למדתי שמה שמשנה זה מה שאני מאמינה בו ובמה אני בוחרת לשים את תשומת הלב שלי החזרתי לעצמי את האמונה בעצמי.

הייתי כותבת פוסט או סדרת פוסטים על מה שלמדתי, אבל אני מרגישה בכל תא בגופי שבא לי לרוץ קדימה, בא לי לקחת את ארגז הכלים שקיבלתי ולבנות בעזרתו את הייעוד שלי, לבנות תשתית שתאפשר לי לתת מעצמי לאחרים.


העיקר לנוע, המילים לא זורמות אבל התחושות רצות, התרגשות מציפה, הייתי רוצה לסיים את הפוסט בשורת מחץ, בתובנה שמוציאה אותי לדרך, אך אני מבינה שלמרות הרצון הכנה שלי הדרך תתגלה בעיתה ואני אומרת תודה על האבן הראשונה שבחרתי להניח עליה את רגלי.






63 views0 comments